פסק-דין בתיק ב"ל 38668-09-12

1.         ערעור זה נסוב על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 24.7.2012 (להלן: "החלטת הוועדה"), שלא להפעיל את תקנה 15 בעניינו של המערער.

2.         הפגיעה נשוא החלטת הוועדה אירעה למערער בשנת 1999. בעקבותיה, קבעה ועדה רפואית לעררים ביום 20.1.2001 כי למערער נכות צמיתה בשיעור 10% וכן הפעילה תקנה 15 ברבע, בהתחשב במקצועו דאז, כשחקן כדורגל מקצועי.

3.         החלטת הוועדה נשוא ערעור זה ניתנה במסגרת הליך החמרה שיזם המערער. התביעה להחמרת מצב התקבלה ביום 1.11.2011, ונקבע כי נכותו הרפואית של המערער בגין הפגיעה משנת 1999 הינה בשיעור 15%. עם זאת, החליטה הוועדה כי אין מקום להפעלת תקנה 15.

4.         המערער פנה לבית הדין בערעור קודם (ב"ל 31027-12-11), ערעורו התקבל בפסק דינה של כב' השופטת דוידוב - מוטולה, מיום 20.5.2012. עניינו של המערער הושב לוועדה הרפואית לעררים, לעניין הפעלת תקנה 15. בעקבות זאת, ניתנה החלטת ועדה העררים מיום 24.7.2012, נשוא הערעור דנן.

5.         לטענת המערער, בהחלטת הוועדה נפלו פגמים. טענותיו העיקריות במסגרת נימוקי הערעור ובדיון שנערך, הינן כדלהלן:

א.         הוועדה לא מילאה אחר הוראות פסק הדין מיום 20.5.2012. הוועדה לא נימקה החלטתה לאי הפעלת תקנה 15 בנימוק התואם את הנחיות פסק הדין ולא הצביעה על נסיבות חריגות שיש בהן כדי להצדיק ביטול הפעלת תקנה 15.

ב.         לטענת הוועדה, המערער עובד כיום כפקיד בנק אינה מעלה ואינה מורידה מן העובדה שאינו משתכר כשחקן כדורגל מקצועי, כפי שהיה טרם התאונה. העובדה כי המערער שיחק במסגרת חובבנית גם לאחר הפציעה מחזקת את הטענה כי לא עבד והשתכר במקצוע זה, כפי שעשה טרם התאונה.

6.         המשיב התנגד לעמדת המערער, מן הנימוקים הבאים:

א.         הוועדה אינה חייבת לאמץ באופן אוטומטי את אחוזי הנכות שנקבעו למערער בגין תקנה 15 בעבר. הוועדה בחנה וקבעה כי הנסיבות השתנו ומצבו של המערער לעניין תקנה 15 הוטב.

ב.         הוועדה נימקה נימוק מיוחד, בכך שציינה כי המערער שיחק במסגרת חובבנית גם לאחר התאונה, עד לשנת 2007, מועד בו אירעה לו תאונה אחרת. המשיב אף הפנה לתיעוד עיתונאי בעניין השתתפות המערער במשחק בשנת 2000.

7.         ביום 12.12.12 נערך דיון מוקדם בתיק ונרשמו טענות הצדדים. פסק הדין ניתן בהסתמך על הטענות שנרשמו והחומר בתיק.

דיון והכרעה

8.         במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים, מוסמך בית הדין לדון בשאלות משפטיות בלבד. לא אחת נפסק, כי על בית הדין לבחון אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה.

(ראו: עב"ל 10014/98 הוד נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע לד 213 (1999).

הלכה פסוקה היא, כי אחת החובות המוטלת על הועדה הרפואית לעררים, שהינה גוף מעין שיפוטי, היא חובת ההנמקה , שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה.(ראו: דב"ע 1318/01 עטיה - המוסד לביטוח לאומי פד"ע טו 60).

9.         כאשר מושב עניין לוועדה במסגרת פסק דין, על הוועדה למלא במדויק אחר הנחיות פסק הדין. בפסק הדין נשוא ערעור זה מיום 20.5.2012 (ב"ל 31027-12-11), נקבע כי:

"בהתחשב בפסיקת בית הדין הארצי בעניין גרבר, אני סבורה כי נפל פגם משפטי בעבודת הוועדה. הוועדה לא רשאית הייתה לדון מחדש בהפעלת תקנה 15 בהתבסס על מקצועו הנוכחי של המערער, תוך ביטול קביעתה של הוועדה לעררים משנת 2001 בקשר לכך. בהתאם להלכת גרבר שפורטה לעיל, עומדת על כנה קביעת הוועדה משנת 2001 בעניין הגדלת נכותו של המערער בברכו ברבע מכוח תקנה 15, וזאת אלא אם תגיע הוועדה הנוכחית למסקנה כי מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות לשנות זאת (דוגמת חזרת המבוטח למקצועו המקורי - נסיבות שכלל לא נטענו בעניינו של המערער)." (ההדגשות אינן במקור).

לאור זאת, היה על הוועדה לפעול בהתאם להנחיות הבאות של פסק הדין:

"עניינו של המערער יוחזר לדיון בפני הוועדה על מנת שתדון בשנית בהפעלת תקנה 15, בשים לב לאמור לעיל. על הוועדה לקחת בחשבון כי נכותו של המערער בברכו הוגדלה ברבע בשנת 2001 ובכך אינה אמורה להתערב, אלא אם יש לכך צידוק מיוחד כמפורט לעיל. הוועדה תנמק את החלטתה..."